התגייסותו של העולם המדעי להתקפה נגד לימודי התרבות היא תוצאה של ערעור מעמדו היחודי והאוטונומי של המדע בחברה, ושל שינויים מפליגים ביחסים בין מדע ומדינה, תופעות הבולטות בעיקר בארה"ב. המדענים, שעד לפני שנים מעטות יכלו לשקוד על עבודותיהם בהנחה שהתקציב מובטח ובשפע, נאלצים עתה לספק צידוק להון הרב המושקע במחקר המדעי. מבחינה זו, הסוציולוגים וההסטוריונים של המדע החוקרים את עבודת המדען כפי שבמקום אחר ובזמן אחר נחקרו שבטים אפריקאים, ניתפסים ע"י המדענים כבעלי ברית של הימין - אויבי המדע והרציונליות.

  זהו הקשר אפשרי נוסף להבין את פרשת סוקל. עבודה נוספת המופיעה על רקע זה, היא ספרו של סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל לפיזיקה, ואחד המדענים הבולטים במחצית השנייה של המאה העשרים, "חזון התיאוריה הסופית". הספר, שפורסם ב1992-, הוא ניסיון המונַע מתוך מוטיווציות דומות לאלו של סוקל, אך הוא מובנה וקוהרנטי יותר. בפרק הנקרא בפשטות "נגד הפילוסופיה" כותב ויינברג ש"בשנים האחרונות נחשף המדע להתקפה מצד פרשנים בלתי-אוהדים, שהתלכדו יחדיו תחת דגל הרלטיויזם. הרלטיוויסטים הפילוסופיים דוחים את טענת המדע כי הוא שוקד על גילוי האמת האובייקטיבית."[8]₈  ויינברג מקדיש פרק שלם ל"פילוסופיה" למרות החשיבות המזערית שהוא מייחס לה: "אינני מכיר", הוא כותב, "ולו אדם אחד שנטל חלק פעיל בקידום הפיזיקה בתקופה שלאחר המלחמה, ונעזר במחקריו בצורה משמעותית בעבודתם של פילוסופים" [הדגשה במקור].[9]₉ ויינברג כותב על הפילוסופיה למרות עמימותה וחוסר עקיבותה בהשוואה להצלחות המהממות של הפיסיקה והמתמטיקה." מדוע הוא טורח? שאלה זו כרוכה בשאלה אחרת, מה מניע את ויינברג, מן המדענים הגדולים בימינו, לכתוב ספר מדע פופולרי?. רמז לתשובה אפשרית ניתן למצוא בפיסקה בה ויינברג מצביע על המחסום האחרון העומד בין האנושות ובין ה"תיאוריה הסופית":

"יכולים היינו לחוש ביטחון כי ניחלץ מתקופת דמדומים זו אילו הושלם העל-מאיץ על-מוליך. על-פי התוכנית אמור היה הלה להיות בעל אנרגיה ועוצמה גדולות די הצורך כדי ליישב את שאלת המנגנון של שבירת הסימטריה של הכוח החשמלי החלש, אם על-ידי מציאת חלקיק היגס[10] אחד או יותר, ואם על-ידי גילוי סימנים להימצאותם של כוחות חזקים חדשים. אם התשובה לבעיית ההיררכיה היא סימטריית-על, כי אז גם הדבר הזה יתגלה בעזרת העל מאיץ...מאבקם של הפיסיקאים למען העל-מאיץ דורבן על-ידי תחושה נואשת, כי רק בעזרת הנתונים שיתקבלו ממאיץ כזה נוכל להיות סמוכים ובטוחים כי יהיה המשך לעבודתנו."[11] ₀₁

אל לקורא להיבהל מן המושגים הפיזיקליים. משמעותם המדוייקת אינה דרושה כדי להבין עובדה פשוטה: התקווה לתיאוריה סופית בפיזיקה אמורה לעלות למשלם המיסים האמריקאי מאות מיליוני דולרים - מחירו של העל-מאיץ על-מוליך.  ויינברג כותב את ספרו על רקע סירובו של הפנטגון לאשר הקצבה לבניית העל-מאיץ על-מוליך העשוי לתת פתרונות וכיוונים מחקריים לקראת (אולי) תיאוריה סופית בפיזיקה. סירוב זה משקף שינוי בסדר העדיפויות הכלכלי, שינוי בצרכים החברתיים והפוליטיים בארה"ב, ואולי שבר ביחסים שבין מדע ומדינה.  קו פרשת המים ביחסים אלו, הוא ללא ספק סיומה של המלחמה הקרה (מלחמות, כפי שידוע לנו פה בישראל, משמשות זרז עצום לפיתוח מדעי, טכנולוגי ותעשייתי). לאחר מלחמת העולם השנייה יחסים אלו זכו למיסוד בתורת מה שנלקין (Dorothy Nelkin) מכנה "האמנה החברתית בין מדע ומדינה".[12]₁₁ במסגרת אמנה זו המדינה מחוייבת לממן את המחקר המדעי מבלי לדרוש הצדקה כלכלית של העבודה, ובתמורה לכך המדענים מתחייבים לגלות מידה של ארגון עצמי, ולדאוג לכך שמטרות המחקר יעלו בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים והחברתיים. בשנים האחרונות, טוענת נלקין, שני הצדדים הפרו את מחוייבותיהם: לאחר סיום המלחמה הקרה התאפשר למדינה לשנות את חלוקת המשאבים. תקציב ההגנה היה הנפגע העיקרי, ואיתו התקציב למחקרים מדעיים (יש להדגיש, תיאור זה מאפיין בעיקר את ארה"ב).

  מה שחשוב יותר לעניננו הוא השינוי בתיפקודם של המדענים. תדמית המדען העובד בשירות האנושות התפוררה כליל. המדען ניתפס כיום ככל בעל מקצוע אחר החפץ בהצלחת מחקרו, יותר מאשר בקידום החברה, כל שכן בגילוי האמת. יותר מכל מכרסמת במעמדו ותדמיתו של המדען הברית שכרת עם מוסדות כלכליים למיניהם. הצורך במימון המחקר מאלץ את המדענים לעמוד בסטנדרטים כלכליים. במקרים רבים זהו הפתרון היחיד המאפשר למדען לשרוד. כניסתו של המדע לשוק הכלכלי מסירה מעליו  את איצטלת האובייקטיביות והופכת אותו למוסד חברתי נוסף במשחק הכלכלי. 

המצב החדש מאלץ את המדענים לקחת חלק בדיסקורס התרבותי-חברתי, ודרכו לשכנע את הציבור והרשויות בחשיבות עבודתם. זהו שדה המשחק החדש בו נקבעים סדרי העדיפויות, והמדען נאלץ לקחת בו חלק. פרשת סוקל היא ניסיון מסוג זה, ניסיון מתוחכם יותר מאחרים, להשתתף במשחק המקבע את מקומו של המדע בחברה. זהו ניסיון לשבור את ההגמוניה, הפעם מדובר דווקא בהגמוניה של לימודי התרבות עצמם, לדבר על המדע כפרקטיקה חברתית. 

  פרשת סוקל, אם כן, אינה מוכיחה דבר, אך היא יכולה ללמד כמה דברים. אין שום טענה שהעלה סוקל או שהעלו מתנגדיו, שלא הייתה ידועה עוד קודם. הייחוד של פרשת סוקל הוא בכך שהצליחה להעלות את השאלות על סדר היום. סוקל, כפי הנראה, היה מספיק כן כדי ללמוד במשך כמעט שנתיים של התכתבויות בלתי פוסקות מעל דפי העיתונים בארה"ב ובצרפת, ולעדן את טענותיו עד כדי כך שמאמריו מן החודשים האחרונים וויתרו לחלוטין על הניסוח הפולמוסי והשיטחי שאיפיין את מאמרו ב-Lingua Franca. מה שהחל כהתקפה פתטית נגד מטרות אבסטרקטיות כמו "התפשטות של סוג מסויים של חוסר היגיון", כמו "השמאל האמריקני", כמו "עצלות אינטלקטואלית", וכמובן, איך לא, נגד "הפוסטמודרניזם", הסתיים במאמר מאוחר יותר[13]₂₁ בהצבעה על קבוצה של "אינטלקטואלים ידועים": ז'אק לאקאן, ג'וליה קריסטבה, לוס איריגארי, ז'אן בודריארד וז'יל דלז Lacan, Kristeva, Irigaray)  Baudrillard, and Deleuze) -  אשר סוקל מאשימם בכך ש"באופן עיקבי השתמשו במושגים מדעיים וטרמינולוגיה מדעית באופן לא תקין". במאמר אחר הוא מצטדק וטוען שפילוסופים צרפתים כמו אלתוזר (Althusser), בארת (Barthes) ופוקו (Foucault), אינם חלק ממטרת התקפתו, והם "תופסים בספרו רק תפקיד משנה, כמעודדים לטקסטים המותקפים."[14]₃₁ במקום אחר הוא מוסיף גם את דרידה (Derrida) לרשימה זו.[15]₄₁ 

כאשר סוקל מנסה לבנות משנה סדורה יותר₅₁ חיצי ביקורתו מופנים כלפי מטרות מצומצמות ומוגדרות בהרבה: ברונו לטור ((Bruno Latour ובארי ברנס ודויד בלר (Barry Barnes and David Bloor). במאמר זה סוקל מציב שלושה עקרונות שלדעתו צריכים להנחות את הסוציולוגים של המדע. ראוי, אני חושב, להציג אותם כאן במלואם: 

(1) "המדע הוא מאמץ (endeavor) אנושי, וככל מאמץ אנושי הוא כפוף לניתוח חברתי. אלו מחקרים נחשבים כחשובים; כיצד מחולק המימון; מי צובר יוקרה וכוח; מה התפקיד של המומחה המדעי בדיונים על מדיניות ציבורית; באיזו צורה הידע המדעי מתגלם בטכנולוגיה - שאלות אלו אינן מנותקות משיקולים פוליטיים, כלכליים ובמידה מסויימת גם אידיאולוגיים, כפי [שאינן מנותקות משיקולים] של הלוגיקה הפנימית של החקירה המדעית. ככאלה הם נושאים פוריים לחקירה אמפירית בידי היסטוריונים, סוציולוגים, מדעני מדינה וכלכלנים. 

(2) ברמה מפורטת יותר, כך גם תוכן הדיון המדעי - אלו סוגי תיאוריות מתקבלות, מה הם הקריטריונים המשמשים לבחירה בין תיאוריות מתחרות - מאולץ בחלקו על-ידי תפיסות עולם (attitudes of mind) מקובלות, אשר נוצרות כתוצאה מגורמים היסטוריים מושרשים (deep seated). משימתם של ההיסטוריונים והסוציולוגים היא למיין בכל מקרה ומקרה, את התפקידים של גורמים "חיצוניים" ו"פנימיים" בקביעת הנתיב של ההתפתחות המדעית. לא מפתיע שמדענים נוטים להדגיש את הגורמים ה"פנימיים" בעוד שסוציולוגים נוטים להדגיש את ה"חיצוניים", ולו משום שלכל אחת מן הקבוצות יש הבנה דלה של מושגי הקבוצה השנייה. אך בעיות אלו ניתנות לגישור במסגרת דיון רציונלי. 

(3) אין רע במחקר המושפע ממחויבות פוליטית, כל עוד המחוייבות אינה מסתירה  מעיני החוקר עובדות לא נוחות. קיימת מסורת ארוכה ומכובדת של ביקורת סוציו-פוליטית של המדע, וביקורת פמיניסטית של הפסיכולוגיה וחלק מן הרפואה והביולוגיה. ביקורות אלו עומדות בסטנדרטים קבועים: ראשית, יש להראות, על פי שימוש בטיעונים מדעיים מקובלים, מדוע המחקר הנדון הוא מוטעה על פי  הקריטריון הרגיל של מדע טוב; אז, ורק אז, ניתן לנסות ולהראות כיצד הדיעות הקדומות המובנות חברתית (social prejudices) (אשר ככל הנראה לא היו מודעות) הובילו אותם לחרוג מקריטריונים אלו. כמובן, כל ביקורת מסוג זה תבחן לגופו של עניין.[16]₆₁ 

רבים אולי יחלקו על עקרונות אלו. אך על פי אופן ניסוחם, ברור שכעת סוקל מדבר מתוך הדיסקורס אותו הוא מבקר. הוא מבין את החשיבות שלו, כמו גם את הבעיות המתודולוגיות, ה"פנימיות" וה"חיצוניות" העומדות בפני הסוציולוג של המדע. בניסוחם סוקל קיבל על עצמו את השימוש בשפה המקובלת בתחום הנדון, ויש תחושה שהוא מבין את משמעות המושגים בהם הוא משתמש ואת מקומם ברשת הפרקטיקות. כל אלו, יש להודות, אינם מאפיינים את מאמרו ב-Lingua Franca. ניתן לומר, לאחר כמעט שנתיים של חילופי מהלומות מילוליות, שהפיזיקה הפסידה מדען אנונימי, אך זכתה בגיבור תרבות חדש.