| כניסה | פרסומים וכנסים | קורסים | קורות חיים | English |
|
אריה קרמפף
מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות בית הספר להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב ariek@post.tau.ac.il |
|
|
האתיקה של הקפיטליזם
סקירה הספר: פורסם ב'מוסף ספרים', עיתון הארץ, 25.6.2003: אריה קרמפף |
||
|
בשנה האחרונה תורגמו לעברית שני ספרים העוסקים בקפיטליזם שמשכו תשומת לב מסוימת. כוונתי לקפיטליזם וחירות מפרי עטו של מילטון פרידמן שזכה לתרגום מחודש, ולקללת הכלכלה מפרי עטה של ויויאן פורסטר. מדובר אמנם בשני ספרים המתוייגים כ"פופולריים", ולכן כחסרי יומרה "מקצועית", אך דווקא משום כך הם מהווים ייצוג פשטני אך מובהק של שני זרמי מחשבה אודות הקפיטליזם המתקיימים זה לצד זה במהלך כמאה וחמישים השנה האחרונות: הזרם הליברלי והאורתודוקסי והזרם החברתי והביקורתי. למרות האופי המושגי והמדעי שהוויכוח בין שני זרמי מחשבה אלה מבקש לעטות על עצמו, הוא מסתיר מאחוריו ויכוח בסיסי יותר, אולי פרימיטיבי יותר. הויכוח, הרי, אינו נסוב רק עובדות, הוא אפילו אינו נסוב בעיקר על עובדות. שכן, במקרה זה, כפי לעיתים קרובות בתחום המדעים החברתיים, העובדות משאירות מרחב תמרון תאורטי מספיק גדול היכול להכיל בתוכו את שני הזרמים. כמו כן הויכוח אינו נסוב רק, וגם לא בעיקר, על מידת ההיגיון הפנימי של כל זרם מחשבתי. שכן, התיאוריה החברתית או הכלכלית בונה לעצמה היגיון פנימי שלמרות היציבות שלו, הוא אינו מצליח לחשוף את הפגמים הפנימיים בתיאוריה הנגדית. במילים אחרות, ההכרעה בין הזרם האורתודוקסי לזרם הביקורתי אינה הכרעה מדעית אלא היא מושתתת על תפיסת עולם רחבה יותר הכוללת אמונות, ערכים ולעתים אינטרסים אישיים. הויכוח בין האורתודוקסיה הכלכלית לבין הזרם החברתי-ביקורתי הוא ביטוי למאבק מוסרי, מאבק על לגיטמציה. שני הצדדים מבקשים להוכיח, באמצעים שונים, לא רק שתפיסת העולם שלהם תואמת באופן מוצלח יותר את המציאות אלא, לפחות באותה מידה, הם מבקשים להציג את תפיסת עולמם וסגנון חייהם כראויים יותר, אתיים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע, לתשוקה "להיות צודק" יש עדיין כוח פוליטי וכלכלי שאין להמעיט בערכו. הצורך של האדם להיות צודק, ויותר מכך, להיות מוכר ככזה הוא כוח משמעותי המשפיע על ההתנהגות של האדם, בנוסף לכוחות ואינטרסים רבים אחרים. כדי להבין את הקפיטליזם ואת היחסים המורכבים בינו לבין הביקורת נגדו יש להניח שהסוכנים המרכזיים המניעים את שני המחנות מבקשים, לפחות בדרך-כלל, את טובת הכלל. זהו המהלך שמבקשים להניע בולטנסקי ושאפלו בספרם "הרוח החדשה של הקפיטליזם". לדידם הבנה מלאה יותר של הדינמיקה הקפיטליסטית דורשת ניסוח מחודש של היחסים המורכבים המתקיימים בין האינטרסים הכלכליים של השחקנים הכלכליים השונים לבין השאיפה שלהם לזכות בלגיטימציה, כלומר בגושפנקה מוסרית. השיח הכלכלי מוצא בביקורת מקור אפשרי לרעיונות בעלי לגיטימציה מוסרית אשר על-ידי הפנמתם הקפיטליזם יוכל לבסס את דרישתו ללגיטימציה מוסרית. באופן זה נוצרת בין השיח הכלכלי לשיח הביקורתי מערכת יחסים דיאלקטית. השחקנים המרכזיים של השדה הכלכלי שואפים, בנוסף להגדלה עד למקסימום של רווחיהם, גם להכרה בלגיטימיות של פעילותם הכלכלית. "רוחו" של הקפיטליזם, טוענים בולטנסקי ושאפלו, מורכבת גם מן האתיקה והרטוריקה המלוות את הפעילות הכלכלית, וגם מן האתיקה והרטוריקה הביקורתיות. "הרוח החדשה של הקפיטליזם", טוענים הכותבים, היא תוצר התמודדות של הקפיטליזם הישן, הקפיטליזם התעשייתי – הקפיטליזם הפורדיסטי המושתת על מפעלי ענק ופסי ייצור מכניים – עם הביקורת האנטי-קפיטליסטית בשנות השישים. ארבעה מאפיינים קפיטליסטיים הותקפו על-ידי הביקורת באותה תקופה: הפגיעה באוטונומיות של הפועל והפיכתו לפונקציה בתהליך הייצור, הפגיעה המחשבה החופשית, הפגיעה בשוויון החברתי והפגיעה בביטחון החברתי. על פי הסיפור שמספרים בולטנסקי ושאפלו, מרד הסטודנטים ב-68 בצרפת מצליח להוציא את המערכת החברתית משיווי משקלה, והיא נדרשת לשינויים מבניים כדי להחזיר את האיזון על כנו. שכן, אחת מן התכונות הבולטות המאפיינות את הקפיטליזם, כפי שמוכיחה ההיסטוריה הקצרה שלו, היא יכולת ההסתגלות וההתאמה לתנאים טכנולוגיים, פוליטיים וחברתיים משתנים. הפעם, כדי לשרוד היה על המערכת הכלכלית לנקוט בטקטיקה כפולה: מצד אחד לקבל חלק מן הביקורת (הדרישה לאוטונומיות, יצירתיות וחופש), מה שיאפשר לה לעקוף ולהתעלם מן הדרישות החברתיות של הביקורת (הדרישה לשוויון וביטחון סוציאלי). ואכן, על פי ניתוח של ספרות העוסקת במדע הניהול, המהווה ייצוג חלקי של השיח הכלכלי המקצועי, הערכים של יצירתיות, אוטונומיות ותחושת החופש של העובדים מקבלים מקום בולט באתוס הניהולי החדש הנוצר החל משנות השבעים. שיטות הניהול החדשות מבקשות להפקיד בידי העובד יותר אחריות, יותר שיקול דעת, ולאפשר מקום נרחב יותר להפגנת יצירתיות. בין אם מדובר במהלכים שנעשו ממניעים מוסרים "טהורים", ובין אם מדובר באופן שליטה וניהול מתוחכם יותר, עצם העובדה שהניהול פונה לערכים אלו כדי לזכות בלגיטימציה היא חדשה: למנהל חשוב שהעובדים שלו יחושו "חופשיים", "אחראיים", "יצירתיים" ו"אוטונומיים". הפנמה זו של הערכים שנישאו על-ידי תנועות המחאה, אפשרה למערכת לעקוף בקלות את הדרישות לשוויון ולביטחון סוציאלי. שני תחומים אלו נזנחו לחלוטין בתקופת הקפיטליזם החדש. נטייה זו עלתה בקנה אחד עם הפגיעה בסמכותה של המדינה להתערב בכוחות השוק, תוצאה נוספת של הביקורת שסברה שהמדינה נהנית מכוח מוגזם ומעמידה את החירות והאוטונומיות של הפרט בסכנה. טיעון זה מייחס לביקורת כוח רב. לוק בולטנסקי, תלמידו של הסוציולוג המנוח פייר בורדייה שלקח חלק פעיל בתנועות המחאה של שנות השישים, משייך את עצמו למסורת הסוציולוגית של מקס וובר, שכותרת ספרו הידוע, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, שמשה השראה לשמו של הספר שלפנינו. כמו וובר, בולטנסקי מקנה לאידאות, לרעיונות ולתיאוריות יכולת השפעה לא-מבוטלת על אופן ההתנהלות של האדם, ובכלל זה על אופן ההתנהלות הכלכלית שלו. יהיו שיראו בכך תמימות, אחרים יראו בכך תבוסתנות. לצד "תמימות" ניתן למצוא בספר מידה לא מבוטלת של פרגמטיות. בולטנסקי ושאפלו מציגים הצעות מעשיות לתיקונים לוקליים ומוגבלים בהיקפם שיכולים לשפר את חלוקת הרווחים ואת שיוויון ההזדמנויות בחברה וזאת, יש להדגיש, מבלי לשנות את המבנה הכלכלי והחברתי הנתון. הבעיה המאפיינת את "הרוח החדשה של הקפיטליזם" כיום נובעת מכך שקיים חוסר התאמה בין המבנה של המשק הקפיטליסטי לבין האמצעים שנועדו לדאוג לחלוקה צודקת יותר של הרווחים וההכנסות בין השחקנים הלוקחים חלק במשחק הכלכלי. אמצעים אלו – חוקי העבודה, החוקים החברתיים, אופן חישוב המיסים, אופן חישוב תשלומי ההעברה ואפילו הקטגוריות הסטטיסטיות על-פיהם ממיונים התושבים – מושתתים על ההנחה שהמשק מאופיין עדיין על-ידי מבנה "תעשייתי", כלומר על ההנחה שהחברה מחולקת לשני מעמדות עיקריים: עובדים ומעבידים. בפועל, הכותבים מראים, בשלושים השנים האחרונות, יותר ויותר מקבלי-שכר אינם יכולים להיות מוגדרים כ"עובדים". מושג "העבודה" כפי שהכרנו אותה עד היום הולך ומאבד מתוכנו עבור חלק משמעותי מן האוכלוסייה. במסגרת המבנה התעשייתי המשק היה מורכב מארגונים כלכליים גדולים שהעסיקו מספר גדול של עובדים לאורך תקופת זמן ארוכה. כיום, הנטייה הכללית היא לכיוון משק המורכב ממספר גדול של יחידות כלכליות קטנות יחסית, המנהלות בניהן קשרים חוזיים לפרק זמן מוגבל. הצורך להתאים את פעילות הארגון הכלכלי לתנאי שוק המשתנים בקצב מהיר, גורר אחריו דרישה ליחידות כלכליות קטנות ומודולריות ולשוק עבודה גמיש. במילים אחרות, מנקודת המבט של העובד זה אומר שהוא יועסק למשך זמן קצר, לעתים דרך חברות כוח אדם או חברות קבלניות המתמחות בתחום ספציפי (כגון שמירה, גינון, הסעדה, תחבורה וכו'). במקום היחס ההיררכי של "מדכא" ו"מדוכא", של "שולט" ו"נשלט" המאפיינים את הקפיטליזם המוקדם, בתקופת הקפיטליזם המאוחר היחס בין "הגדול" ל"קטן", בין "המצליחן" ל"נכשל" מאופיין על-פי יכולת קשירת הקשרים של השחקן הכלכלי. מבנה השוק כיום דומה יותר לרשת המורכבת מאנשים ומיחידות כלכליות שונות, טוענים בולטנסקי ושאפלו. המצליחן הוא מי שמנהל קשרים רבים ואיכותיים, עם מגוון רחב של שחקנים. הם מהווים צומת לאינפורמציה יקרת ערך העוברת דרכם המאפשרת להם לקדם את עצמם ואת האחרים איתם הם מנהלים קשרים כלכליים וחברתיים. הנכשל, לעומד זאת, ממוקם בשולי הרשת. אליהם מתכוונת פורסטר כאשר היא כותבת בספרה על "בני האדם הבלתי שימושיים". הם ממוקמים בשוליה של הרשת החברתית-כלכלית ומעט הקשרים שהם בכל-זאת מנהלים אינם יכולים לתרום לקידומם לאזורים יותר מרכזיים והומים של הרשת. אותם מורחקים "תקועים" במקומם גאוגרפית וחברתית כאחד, מה שאומר, בשפה פשוטה, שיהיה להם מאוד קשה עד בלתי-אפשרי למצוא תעסוקה. במבנה הרשתי של הקפיטליזם מושג "הדיכוי" החברתי והכלכלי שתפס מקום מרכזי כל-כך בשיח הביקורתי המרקסיסטי והניאו-מרקסיסטי נדרש להגדרה מחדש. שכן, מה שמאפיין את אנשי השוליים, את הנכשלים החדשים, הוא דווקא היותם בלתי-מנוצלים. מבחינות רבות, המצוקה של להיות מנוצל על-ידי הקפיטליסזם, היא אמנם קשה, אך קשה הרבה יותר המצוקה של לא להיות מנוצל כלל. צורת ההופעה החדשה של הדיכוי הכלכלי, דורשת, אם כן, התאמה ועדכון של האמצעים שתכליתם להלחם בו, לעדן אותו, ולשכך אותו. כיצד אם כן ניתן, במסגרת המאפיינים של הקפיטליזם החדש, להפוך את החברה לצודקת יותר? כיצד ניתן לשפר את חלוקת הרווחים בין המשתתפים בתהליך הכלכלי? כיצד לאפשר למורחקים ולמוּדָרִים לקחת חלק משמעותי יותר בתהליך הכלכלי? הנחת היסוד של הכותבים היא שרפורמה חברתית לא תוכל להתממש אם היא לא תצליח לגייס לטובתה את סקטור המומחים, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים, כלומר את "הגדולים". לשם כך, הרפורמה צריכה להיות מנוסחת בשפתם של המומחים, היא צריכה לעלות בקנה אחד עם ההיגיון-הפנימי של תפיסתם, ואפילו עם האינטרסים שלהם. זוהי אחת הנקודות המעניינות בספר. הכותבים מזהים את האפשרות לקואליציה בין מקבלי-השכר המתקיימים בשוליה של הרשת, לבין אותו חלק מן "הגדולים" הפועלים מתוך מניעים של טובת הכלל (בניגוד ליוצרי-הקשרים המנצלים את הרשת לשם טובתם האישית בלבד), כלומר משיקולים מוסריים. הכותבים פונים לעקרונות של תורת הניהול כדי לנסח אתיקה שתכליתה לשמש בסיס לזכותו של מקבל-השכר להרחבת יכולת-ההעסקה שלו. על בעלי-הקשרים ויוצרי-הקשרים לחלוק את ההון החברתי שבבעלותם עם מקבלי-השכר איתם פעלו במסגרת ההעסקה הזמנית ("פרוייקט"), ולהשתמש בקשריהם כדי לעזור למקבלי-השכר להשתלב בפרוייקט הבא. אם זה באמצעות הכרות אישית עם האדם המתאים, אם זה באמצעות חשיפת אינפורמציה, ואם זה באמצעות הכשרה מתאימה. המבנה החדש של המשק דורש ניסוח של זכות חדשה, הזכות להרחבת יכולת ההעסקה של מקבל השכר. מתוך הזכות המופשטת ניתן לגזור מספר רפורמות מקומיות. אחת מהצעותיהם של הכותבים היא הרחבת ההגדרה של מושג העבודה, אשר הולך ומתרוקן מתוכנו. במקום מושג צר זה יש להגדיר מושג רחב יותר של "פעילות כלכלית" הכולל בתוכו, בנוסף למושג העבודה המסורתי, פעילויות נוספות התורמות למשק כגון לימודים והכשרה, החזקת הבית, עבודה התנדבותית והעשרה תרבותית. בעולם בו מושג "המקצוע" הולך ונעלם על מקבל-השכר לדאוג להתאמה שוטפת של כישוריו אל השינויים בשוק העבודה. למשל, בעולם כלכלי המושתת על היכולת של כינון קשרים חברתיים, העשרה תרבותית ויכולת להשתתף בשיחות סלון אינה בגדר מותרות אלא אמצעי בסיסי התורם להרחבת יכולת-ההעסקה של העובד. הצעה נוספת היא הטלה על המעסיקים אחריות חלקית להגדלה של יכולת ההעסקה של העובד. ישנם פרוייקטים שההשתתפות בהם אינה מגדילה את הסיכוי למצוא תעסוקה בעתיד. במקרים כאלה, יש להטיל על המעסיקים חלק מן האחריות על האבטלה העתידית, באמצעות השתתפות במימון הכשרה מקצועית לעובדים בסוף הפרוייקט. כדי שהצעות אלו ינתנו ליישום, ולו חלקי, יש לתת תוקף משפטי למעמד ההיברידי של מקבל-שכר שאינו "מועסק" ואינו "מעסיק". מקבל השכר מצד אחד זקוק לארגון חיצוני שיספק לו עבודה, ומבחינה זו הוא "מועסק", אך מצד שני הוא מתפקד כ"עסק של אדם אחד" מבחינה זו שהוא נדרש לבצע "השקעות" שתכליתן להגדיל את יכולת ההעסקה שלו בעתיד. השקעות אלו צריכות להיות מוכרות על-ידי החוק ככאלה. מעמד היברידי זה מצמצם את הפער בין ה"עובד" לבין "החברה". כיום, מבחינות רבות, ההבחנה בין "הון" ל"עבודה", שנועדה להגן על מקבל-השכר, במקרים רבים מפלה אותו לרעה: מצד אחד התפרקות האיגודים המקצועיים ונסיגתה של המדינה משוק העבודה הסירו את ההגבלות על הארגונים הכלכליים; אך מצד שני העובד עדיין כבול לחוקי העבודה וחוקי המס שמקשים עליו את ההתמודדות במצב החדש שנוצר. (כיום, כאשר מוקם מפעל חדש ונרכשות מכונות ייצור, ההוצאה נחשבת כ"השקעה" על כל ההטבות הכרוכות בכך, רך כאשר אדם פרטי "משקיע" בעצמו ונרשם לקורס בהכשרה מקצועית, ההוצאה אינה מוכרת כהשקעה; כאשר אדם קונה רכב פרטי מדובר בהוצאה מתוך הרווחים, כאשר חברה קונה צי מכוניות לעובדיה הבכירים מדובר "בהוצאות תפעוליות"). מבחינה זו הספר שלפנינו הוא בעל יומרה לא מבוטלת: הוא מבקש להציע ניסוח מחודש למושגים שהתקבעו בתודעה, בתרבות ובחוק במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות, מאז הולדתו של מדע הכלכלה המודרני מצד אחד, והתגבשותה של הביקורת החברתית מצד שני. הוא מציע מיפוי מחדש של קו החזית במאבק החברתי לשיפור השוויון והביטחון החברתיים באופן המשקף בצורה טובה יותר את המציאות החברתית והכלכלית. |
||