למשל, חגית לבסקי מראה במאמרה שכבר בשנות העשרים הייתה חלוקת עבודה מוגדרת בין ההון הלאומי וההון הפרטי. "ההון הפרטי פעל...בשדה הפיתוח העירוני ובמשק ההדרים הרווחי", ואילו "באמצעות ההון הלאומי נוהל מפעל התיישבות ציבורי באזורים קשים להתיישבות, כלומר בחזית החלשה ביותר מבחינתו של ההון הפרטי." (עמ' 157) חלוקת עבודה זו השתכללה בשנות השלושים כאשר הדומיננטיות של ההון הפרטי גדלה. במגמה היסטוריוגרפית זו, המדגישה את מימד הקפיטליזם של הכלכלה בתקופת הישוב,  ניתן לראות, לדעתי, ביטוי לניצחונו של השוק החופשי כיום. כפי שעושה כל מנצח, גם השוק החופשי וההון הפרטי חוזרים אל העבר כדי להראות שלמעשה תמיד היו כאן. מצד אחד התפוררות ההגמוניה המפא"יניקית אפשרה חשיפה של אירועים ובנייה של נרטיבים שהוצנעו בעבר, אך מצד שני, ההתלהבות מן השחרור עלולה להוביל את ההיסטוריון למלכודת האנכרוניזם ההיסטורי - השלכה על העבר את המצב בהווה.

למשל, את מאמרה על ההיסטוריה של הממסד הרפואי בתקופת הישוב מסכמת שפרה שורץ בטענה ש"הקמתן של קופות החולים מרכזית, מכבי ואוצר הרופאים [קופות חולים פרטיות שהוקמו בשנות השלושים והארבעים, א.ק.] על בסיס עקרונות מנוגדים ולעתים תוך התנתקות משייכות פוליטית שינתה את אופייה של מערכת הבריאות בארץ-ישראל והובילה לפלורליזם הארגוני המאפיין אותה עד היום." (עמ' 582) מטענה זו, ומהרטוריקה השיפוטית-שלילית בה נוקטת שורץ כנגד פעולותיה של קופת החולים ההסתדרותית במאמר עצמו, נובע לכאורה שתהליך הליברליזציה והדה-פוליטיזציה של מערכת הבריאות לו אנו עדים כיום – ניתוקה של קופת החולים מההסתדרות, חקיקת חוק בריאות ממלכתי והתפשטותה של הרפואה האפורה – כל אלו מוצגים כסוף הטוב של סיפור מאבקן של קופות החולים הקטנות בענק ההסתדרותי. זהו אנכרוניזם היסטורי.

העיקרון המארגן השני הוא תזת ההפרדה בין המשק היהודי לערבי. זהו סיפור בפני עצמו שזוכה לתשומת לב רבה בקובץ. על פי גישה זו, המאבק בין הסקטור היהודי והערבי בתקופת הישוב היה בראש וראשונה מאבק כלכלי, והאמצעים שימשו במאבק זה היו גם הם כלכליים. הפרדה זו, כך נטען, הייתה חיונית להצלחתו של המשק היהודי על מנת להגיע לעצמאות כלכלית יחסית, ולעצמאות פוליטית בעתיד. על פי נרטיב זה המוסדות הציוניים עשו שימוש באמצעים כלכליים כדי לקדם את החזון הלאומי, ובמקביל הם עשו שימוש באמצעים פוליטיים כדי לקדם את מצבו הכלכלי של הסקטור היהודי, בעיקר זה של ההתיישבות העובדת. להצלחת האסטרטגיה תרמה, בין השאר, התגובה הערבית שהתבטאה בחרם הערבי, בשביתות וב"מרד".

בהיות הפועל היהודי מוכשר פחות לעבודה חקלאית מן הפועל הערבי, ובהיות רמות החיים והמחירים במשק היהודי גבוהות יותר במשק היהודי, למעסיק הפרטי לא הייתה סיבה כלכלית לבחור בפועל היהודי. שיטה של שוק חופשי הייתה דוחקת החוצה את העבודה העברית, מביאה לנטישה יהודית של המרחב, ולצמצום אישורי העלייה על-ידי הממשל הבריטי. על כן, הממסד הציוני נקט בשיטות שונות ליצירת הפרדה כלכלית בין המשקים: דחיקת הפועל הערבי מסוגים מסוימים של עבודות, הפעלת לחצים על בעלי משקים יהודיים להעדיף העסקה של עובדים יהודים, וסבסוד של העבודה היהודית.

תזה זו שכבר קיבלה ניסוחים שונים במקומות אחרים, זוכה בקובץ להרחבה במאמרה של דבורה ברנשטיין. ברנשטיין מראה שטקטיקת שוק העבודה המפוצל התקיימה לא רק בסקטור הפרטי (בקרב מעסיקים יהודיים) אלא גם בסקטור הממשלתי. היא מנתחת את האמצעים בהם השתמשו המוסדות הציוניים כדי להחדיר את הפיצול בין עבודה עברית לעבודה ערבית, גם לתחום העבודות שהוקצו לישוב – ערבים ויהודים כאחד –  על ידי ממשלת המנדט. מסקנתה, המגובה במחקר אמפירי מפורט ומעניין, היא שכמו במגזר הפרטי גם במגזר הממשלתי הייתה הצלחה למדיניות ההפרדה, אם כי במידה מוגבלת יותר. שיקולי הממשל הבריטי היו בעיקר כלכליים והיה קשה יותר להשפיע עליהם להעדיף עבודה עברית.

האינטרס לייצר הפרדה בין המשק היהודי לערבי נבע כאמור גם משיקולי עלייה, והייתה לו זיקה הדוקה לשאלה כמה עולים יהודיים תהייה מסוגלת הארץ לקלוט: השאלה שעמדה על הפרק בדיונים בועדות הבריטיות היא האם המשרות החדשות הנוצרות במשק היהודי מיועדות גם למובטלים ערבים. מבחינת המומחים הבריטים, לכאורה, אין הבדל בין מובטל ערבי ליהודי, ולכן העדיפו להציג את המשקים היהודי והערבי כיחידה כלכלית אחת. ההנהגה הציונית, מצידה, העדיפה לעשות הפרדה בין המובטלים הערבים והיהודים, כך שהמשרות המתפנות במשק היהודי תהיינה מיועדות לקליטת עולים יהודים בלבד. מושג "יכולת הקליטה הכלכלית" של ארץ ישראל הוא מרכזי בשיח הכלכלי-פוליטי של התקופה, והוא משמש כנושא מחקרה של אביבה חלמיש. במאמרה המרתק מתארת חלמיש את רשת יחסי הכוח הפוליטיים שפעלו סביב מושג "יכולת הקליטה של הארץ", שבהגדרתו הוא מושג כלכלי טהור.

לדיון בשאלת ההפרדה בין המשקים יש כמובן השלכות פוליטיות ישירות. אחת השאלות שעולה היא האם ההפרדה היא תולדה של התנאים הכלכליים והחברתיים המאפיינים כל אחד משני המשקים, היהודי או הערבי, או שמא מדובר בדיכויו הכלכלי והפוליטי של המשק הערבי על-ידי הממסד הציוני וממשלת המנדט. במילים אחרות, השאלה היא האם לקבל את הנרטיב המודרניסטי לפיו הפיתוח הכלכלי והמודרניזציה שאפיינו את המשק היהודי הם שתרמו לעלייה ברמת החיים של התושבים היהודיים, או שמא ההצלחה הכלכלית של הפרויקט הציוני באה על חשבון דיכויו של המשק הערבי. רוב המאמרים בקובץ אינם מתעמתים באופן מפורש עם שאלה זו. יוצא דופן מבחינה זו הוא מאמרו של אברהם סלע. 

מסקנתו של סלע היא חד משמעית: הכישלון הכלכלי והפוליטי הערבי נבע ממבנה חברתי "שבטי ומשפחתי", מהתנהלות אופורטוניסטית של ההנהגה המסורתית הערבית, ובאופן כללי, מתהליך מודרניזציה, כלכלי וחברתי, לקוי. סלע מעמיד לדיון שאלה מעניינת וחשובה להבנת ההיסטוריה וההווה של מדינת ישראל. הוא מבקש לאתר "הסבר סיבתי לחולשתה של החברה הערבית הפלסטינית כפי שבאה לביטוי במאבקה הלאומי בשלטון הזר וביישוב היהודי." (עמ' 292) מסקנתו היא שהכישלון של התנועה הלאומית הפלסטינית נבע מכך ש"העילית המסורתית בנתה את מעמדה הלגיטימי במידה רבה תוך ניצול ציני של הרגש הלאומי של הציבור הרחב נגד השלטון הזר והיישוב היהודי, ורגש זה הוא שהיה לבסיס הלאומיות הערבית-פלסטינית". (עמ' 346)  לכן, הוא מסיק, תהליך המודרניזציה שעברה החברה הערבית היה לקוי ולא הצליח ליצור את התנאים "להסכמה חברתית על יסוד אינטרסים משותפים ויסודות ללכידות לאומית." (עמ' 347)

האם טענותיו של סלע נכונות? קשה לדעת. קשה לדעת משום שבמאמר של סלע לא נמצאים עדויות מספיקות המאפשרות להכריע בעניין. החלק הארי של מקורותיו מורכב מספרות משנית בעברית ובאנגלית (בין השאר מתבסס סלע על דוחות המודיעין של ההגנה), ורק חלק קטן ממקורותיו הם מסמכים המעידים ממקור ראשון על מושא המחקר: החברה הערבית. השאלות שמעלה סלע דורשות מחקר שיפצח את הקוד החברתי של החברה הערבית מבפנים, כזה שיוכל להבהיר לקורא היהודי כיצד תפסה החברה הערבית את עצמה, ולא להסתפק בדמות החברה הערבית בעין הציונית והמערבית.

דוגמא למחקר המצליח לחדור עמוק יותר למרקם החברתי הערבי ניתן למצוא במאמרו של יוסף ושיץ. ושיץ בוחר לעצמו מושא מחקר מוגבל בהיקפו (החברה האזרחית בחיפה), והוא  מפגין בקיאות, שליטה ורגישות היסטורית יוצאת דופן כלפי מושא מחקרו. ההכרות שלו עם החברה הערבית בתקופת היישוב אינטימית ממש, והוא מצליח למקם אותה בתוך המחשבה הפוליטית והחברתית המערבית, מבלי לבטל את השונות שלה. מצד אחד הוא עושה שימוש במושג החברה האזרחית, מושג שהתפתח, בתיאוריה ובמעשה, במהלך המאה התשע-עשרה באירופה, אך במקביל, ושיץ ער לייחודי שבמושא מחקרו, והוא מציע תיאור מיקרו-סוציולוגי של החברה הערבית היורד עד לרמת היחסים בין הלקוח והסוחר בשוק.

בחיפה, כמו בשאר המקומות בפלשתינה, התקיים קונפליקט פוליטי בין הקהילה היהודית לערבית. אולם, בניגוד למקומות אחרים בהם הפיצול הפוליטי השתקף גם בחברה האזרחית, בחיפה התקיימו תנאים מיוחדים שתרמו לשמירה על חברה אזרחית מאוחדת יחסית, במסגרתה פעלו אנשי עסקים, לקוחות ועובדים ערבים ויהודים בתוך מסגרת אחת. האינטרס הכלכלי, מראה ושיץ, התגבר על האינטרס הפוליטי. מבנה ייחודי זה הביא לפיצול פנימי בתוך החברה הערבית החיפאית בין המנהיגות הפוליטית שהעדיפה את האינטרס הלאומי, ובין אנשי העסקים שהעדיפו את הרווח הכלכלי. ניתן למצוא במסקנה זו, אולי, קצה חוט להבנה של ההבדל בין אופני ההתגבשות השונים של תנועות הלאום היהודית והערבית. למוסדות הציוניים הייתה הצלחה גדולה יותר ביצירת חפיפה בין האינטרס הכלכלי לבין האינטרס הלאומי מאשר לתנועת הלאום הערבית, ובכך הגדילה את יכולת הגיוס שלה.

ככלל, הספר מספק מבט רחב ביותר על הכלכלה הארצישראלית בימי-המנדט מבחינת הנושאים הנדונים, וקוצר היריעה אינו מאפשר התייחסות לשאר המאמרים. עבור חוקרי התקופה, היסטוריונים וסוציולוגים, הוא ישמש כמקור מגוון של אינפורמציה כלכלית וחברתית, וכנקודת התייחסות לכל מחקר כלכלי, פוליטי או חברתי. עבור הקורא הלא-אקדמי הפירוט האינפורמטיבי עלול להקשות על הקריאה השוטפת ועל זיהויים של הנרטיבים והטיעונים הכלליים יותר. ובכל זאת, עבור מי שמתעניין בתקופה, המאמץ שווה.